לא רחוב ולא נעליים

לא רחוב ולא נעליים 50 דק'
מפגש עם דוד פישר יוצר הסרט
שהיה ילד נהג הבימאי דוד פישר לנסוע עם סבתו לרחוב נוה שאנן ("רחוב הנעליים") בדרום תל-אביב, לשוטט בין החנויות לאכול ופלה ולשתות גזוז. אז, בעל המסגרייה ברחוב היה מארח את הזמר טריפונס בצהרי שישי והמוכרים המקומיים נהנו להתגאות ב"שאנז אליזה" הישראלי.
בינתיים, את מקומן של מרבית חנויות הנעליים של פעם תפסו מסעדות אריתראיות ומספרות לשזירת צמות. ובלילה, כשמוכר הדגים המצרי סוגר את החנות ושב הביתה לאשתו הפיליפינית, הערב רק נפתח במועדון הריקודים שבמרתף הבניין אליו מתכנסים מהגרי העבודה מרומניה וטורקיה.
כמעט 50 שנים מאוחר יותר דוד חוזר לנווה שאנן לשמוע, כמו פעם, את הסיפורים של דיירי הרחוב. אבל מאז השתנה הרבה.
אנשי הרחוב היום הם צעירים אבודים, קרועים ממשפחותיהם, מהגרים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, המחפשים דרך להתקיים. אבל מעבר לנוסטלגיה עלתה המחשבה: האם באמת משהו השתבש או שבעצם הרחוב נשאר מה שהיה תמיד, מעוזם של הפליטים, של אנשים שחיים ללא הווה ומה שנשאר להם זה או לפנטז על עתיד מוצלח או להתרפק על עבר מפואר.
גם זקני הרחוב, שמתביישים במה שהמדרחוב הפך להיות, היו פעם פליטים שהגיעו לנווה שאנן בתקווה לבנות לעצמם עתיד טוב יותר.